שיקולים זרים בביצוע חקירות ילדים

בניהולה של רחל שרביט סמנכ"ל משרד הרווחה

ה מ ח ו ק י ם

כתבתה של מרב בטיטו, ידיעות אחרונות 27.1.12 (7 ימים עמ' 21)

זו אחת מרשימות ההמתנה הנוראיות בישראל: כ- 1,400 מחכים שחוקרי ילדים של משרד הרווחה יגיעו אליהם. יש שם את הסיפורים הקשים ביותר במדינה: מכות, התעללויות, פגיעות מיניות.

עדויות של אנשי רווחה שהגיעו ל"7 ימים" טוענות שכדי לצמצם את המספר הזה החליטו במשרד לעשות  מעשה – פשוט להמליץ על ביטול חקירות בכ- 170 תיקים שטרם טופלו.

בין החקירות שהומלץ לבטלן: ילדה בת שמונה שהוריה היכו אותה ברחוב; בת 11 שהזעיקה משטרה כי אמה מכה את שני אחיה הקטנים; ותלונה על גבר שמכה את זוגתו ובנה בן החמש.

בינואר 2011, שנה שעברה צילצל אזרח נסער למוקד 100 של המשטרה. אני רואה זוג מבוגרים, גבר ואישה, מכים ילדה, הוא דיווח. הם מכים אותה ומנסים להכניסה בכוח לג'יפ, ככה, באמצע הרחוב. המודיע מסר פרטים על מיקום האירוע – יישוב במרכז הארץ – וניידת הוזנקה בבהילות למקום. בסדר העדיפויות המשטרתי של הטיפול בקריאות אזרחים, מקרים המכונים "אירועי אלמ"ב" (אלימות במשפחה) ממוקמים גבוה מאוד, ובצדק רב. הניסיון מוכיח כי מקרים כאלו עלולים להיות רק קצה הקרחון. גבוהים הסיכויים כי ילד או ילדה המוכים על ידי הורה באמצע הרחוב חיים בגיהינום, אולי אפילו עד כדי סכנה לחייהם.

הג'יפ אותר, ובתוכו זוג הורים וילדה כבת שמונה. השוטרים שוחחו עם הילדה בנפרד מהוריה ודיווחו כי סיפרה להם שהיא מפחדת מאבא ואמא. גם עדותו של האזרח הטוב תועדה. במקרים כאלו אמור להיכנס לתמונה חוקר ילדים: איש מקצוע שתחום התמחותו הוא בחינה מדוקדקת של מציאות חיי הילד שחווה התעללות. בישראל קיימים 100 תקנים למשרה זו (רק 85 מתוכם מאוישים), כולם עובדי משרד הרווחה.

חוקרי הילדים הינם בעלי הסמכות היחידים בישראל לבצע חקירות ילדים עד גיל 14.

לאחר שחוקרי הילדים מגבשים המלצות, התיק מוחזר למשטרה ולפרקליטות, שם מחליטים מה יהיה המשך הטיפול בילד: האם יש צורך בהתערבות משטרתית נגד המתעלל? האם הילד יופנה לגורמי רווחה? האם יוצא מביתו?

בתוך התהליך העדין הזה, המלצתם של חוקרי הילדים היא הרת גורל. בעבירות אלימות בתוך המשפחה, למשל, הילד שעבר התעללות הוא העד היחיד המסוגל להצביע על האשם. אם מסיבה כלשהי לא מתקיימת חקירת ילדים על ידי חוקר מוסמך, במקרים רבים התיק המשטרתי פשוט נסגר.

גם תיק הילדה מהג'יפ הועבר על ידי המשטרה לחוקר ילדים במחוז מרכז. אלא שאם בת השמונה עדיין זקוקה למלאך מושיע שישמע את זעקתה, היא צפויה להמתין עד בוש. מלאך כזה לא יגיע. על פי עדויות שהגיעו ל"7 ימים", החקירה הזו, כמו גם כ- 170 תיקי חקירות ילדים נוספים – פשוט קיבלו "המלצה לאי ביצוע חקירה", או בז'רגון הפנימי של חוקרי הילדים, "ביטול חקירה".

לא משום שהחוקרים הגיעו למסקנה שחייהם של אותם ילדים מאושרים ונורמטיביים לחלוטין. כלל וכלל לא. החקירות בתיקים הללו אפילו לא החלו – וכבר קיבלו המלצה לביטול, בהוראה מצמרת משרד הרווחה, וליתר דיוק בהוראת סמנכ"לית המשרד, רחל שרביט.

המשמעות היא שברבים מהמקרים הללו, גם המשטרה תיאלץ לסגור את התיק.

ומדוע החליטו במשרד להמליץ על אי ביצוע של כל כך הרבה חקירות ילדים? על פי עדויות של אנשי רווחה שהגיעו ל"7 ימים", הסיבה מקוממת: כדי לשפר את הסטטיסטיקה של המשרד. רשימת ההמתנה של הקטינים שחוקרי הילדים אמורים לטפל בהם זינקה בחודשים האחרונים לכ- 1,400. עכשיו יש כ- 170 חקירות פחות. מה קרה לאותם ילדים? כמה מהם ממשיכים לסבול? האם כמה מהם מצויים בסכנת חיים?

במשרד הרווחה דוחים על הסף את הטענות העולות בכתבה ומגדירים אותן "שיקריות וזדוניות". התגובה שלהם אחרת: במשרד גיבשו "תוכנית להתמודדות עם תור ההמתנה של חקירות ילדים". במסגרת זו נבחנו תיקים שטרם נחקרו, ובחלקם החליטו להמליץ על אי ביצוע חקירה. במשרד טוענים, כי "25 אחוז מהחקירות מוחזרות מדי שנה למשטרה, עוד בטרם החל כל טיפול, חלקן משיקולים טכניים וחלקן משיקולים מקצועיים".

על השאלות בכמה תיקים בדיוק המליצו על ביטול חקירה במסגרת אותה תוכנית וכמה מהם באמת בוטלו מ"שיקולים טכניים", העדיפו במשרד שלא להשיב.

גם את הנתון לגבי מספר חקירות הילדים שמתתינות עכשיו, אחרי ש"תוכנית ההתמודדות" יצאה לפועל, מעדיף משרד הרווחה לשמור לעצמו מסיבה כלשהי.

"היינו המומים"

תחילת אוקטובר האחרון (10/11). יו"ר הכנסת רובי ריבלין עולה לשידור בגל"צ. בחודשים שלפני כן לחם ח"כ ריבלין כדי להוסיף תקנים של חוקרי ילדים. הוא הצליח, ולמערך העמוס התווספו עוד 22 תקנים. זה היה אמור לצמצם מאוד את רשימת ההמתנה הנוראית הזו, אך זה לא קרה. איך יכול להיות, תמה המראיין רינו צרור, שהתקנים נוספו – אבל כ- 1,400 קטינים עדיין ממתינים שחוקר ילדים יגיע אליהם?

ריבלין הבטיח שאחרי החגים יערוך בירור מקיף. "מה שהדגיא מאוד את בכירי המשרד הוא מספר הילדים הממתינים לחקירה, אומרת איריס (שם בדוי), שהיתה בכירה במשרד הרווחה עד לאחרונה, ובעלת נסיון רב בתחום חקירות ילדים. "בכל פעם שעלה בתקשורת הדיון על מאות ילדים שעברו התעללות וממתינים לתורם להיחקר, הרגשתי שהם נכנסו ללחץ נוראי מהאופן שבו רואים אותנו בציבור."

על פי עדויות אנשי רווחה, כפי הנראה הפעם היה הלחץ גדול במיוחד. "גם במשרד חוקרי הילדים במחוז מרכז שמעו את דבריו של ריבלין", נזכרת איריס, "וממש באותו היום התקשרה לשם רונית צור, מפקחת ארצית על חקירות ילדים.

רונית צור דיברה עם עובדת במשרד הרווחה והורתה לה להוציא תיקי חקירות שנמצאים בהמתנה מחודש ינואר ועד יוני 2011. היא אמרה לה: "אלו חקירות ישנות, נעשה ועדה ונראה איזו חקירה אפשר לבטל".

היינו המומים. מדובר במאות ילדים שהחוקרים אמורים לתחקר אותם, מה זאת אומר לבטל? הילדים האלו מחכים לנו!

במחוז מרכז מתנהלות כ- 50 אחוז מכלל חקירות הילדים בישראל. עד לעזיבתה, איריס הכירה היטב את הנעשה שם. לדבריה, מעולם לא נתקלה במקרה שבו מחליטים לסגור תיקים בכמויות ובבהילות כאלו. וגם לא בדרך שתתואר כאן.

כשבדקו במשרד כמה תיקים מהחודשים הללו טרם נחקרו, התברר שמדובר ביותר מ- 500. "בלתי אפשרי לצמצם מספר כזה", אומרת איריס. "מצד שני הלחץ היה גדול, ריבלין התחייב שמיד אחרי החגים הוא אישית יבדוק איך מספר הילדים נמצא בעליה מתמדת ובמשרד רצו לצמצם ככל האפשר את המספרים עוד לפני כן. הכל קרה באווירה של בהילות נוראית. אף אחד לא דיבר עם חוקרי הילדים, אף אחד לא התייעץ או ביקש את דעתם. יום אחד הם הגיעו למשרד וראו עשרות תיקים נלקחים".

התיקים נשלחו ל"מרכז ההגנה", שנמצא בתל השומר. מדובר בגוף חשוב שפעילותו מבורכת, המאגד תחת קורת גג אחת גורמי חקירה וטיפול בקטינים שעברו התעללות. עם זאת, לפחות במחוז תל איב, כך מעידים אנשי רווחה, מעולם לא הוצאו בבת אחת כל כך הרבה תיקים לגורם חיצוני.

שאלנו את משרד הרווחה כמה תיקים הועברו למרכז ההגנה, בכמה מהם הוחלט להמליץ על אי ביצוע חקירה ומי היו האנשים שהחליטו על כך.

במשרד הרווחה העדיפו לא לענות על השאלות הללו.

במקום זאת, בחרו להטיל את האשמה על חוקרי הילדים של מחוז תל אביב, שהם לדברי דוברת משרד הרווחה, "היחידים שלא עומדים במעמסת החקירות לחוקר", ואפילו, לטענת הדוברת, גורמים "פגיעה חמורה בילדים קורבנות התעללות".

לא ברור כמה המלצות לאי ביצוע חקירה יצאו ממרכז ההגנה, אבל איריס מעריכה שבסופו של דבר מדובר בכמה תיקים בודדים בלבד, רובם בתואנה שעבר זמן רב מאז האירוע. "נראה לי שאחרי שביטלו תיקים אחרים, הם הבינו שיש גבול".

בינתיים, במשרד הרווחה ביפו געשו הרוחות. "כל תלונה כזו היא עולם ומלואו של ילד סובל", אומרת איריס, "ילד שמחכה שנגיע אליו, שנשמע אותו, שנדאג להביא לדין את מי שהתעלל בו".

מה שהם עדיין לא ידעו בשלב זה היה שהתיקים הללו היו רק ההתחלה.

כל תיק, זה ילד

זה היה עוד בוקר שגרתי של סוף אוקטובר 2011 השנה במשרד חוקרי הילדים של מחוז מרכז ביפו. לפתע נכנסה למשרד אורחת בלתי צפויה: רחל שרביט, סמנכ"לית משרד הרווחה בכבודה ובעצמה.

"היא אמרה שלום, ניגשה לפקידה וביקשה ממנה להוציא מהארון תיקי חקירות של ילדים הנמצאים בהמתנה", מספרת איריס. "לא הבנו במה זכינו לביקור הזה. שרביט התיישבה החלה להרים טלפונים לפקידי סעד, ואמרה להם: 'המדריכות (חוקרות הילדים הבכירות, שאחראיות על חלוקת התיקים – מ"ב) עמוסות כרגע, אז אני עוזרת להן ובודקת אם יש עדיין צורך בחקירה זו וזו".

וחוקרי הילדים?

"היו המומים.  בכל השנים שעבדתי ברווחה, מעולם לא קרה שדמות בכירה כל כך התיישבה במשרד והתחילה לעשות טלפונים כאחרון חוקרי הילדים".

על פי העדויות, ביקורה של שרביט נמשך כמחצית השעה. איריס: "היא אמרה לרונית צור (כאמור, מפקחת ארצית על חקירות ילדים – מ"ב): 'הנה, תראי. ישבתי והצלחתי בתוך זמן קצר לבטל ארבעה תיקים, אין סיבה שאתם לא תצליחו לעשות יותר מזה. עכשיו תושיבי את המדריכות שלך שיעשו אותו הדבר'".

לדברי בכירה במשרד הרווחה, חוקרי ילדים במחוז אכן קיבלו שיחת טלפון מרונית צור. "היא התקשרה ואמרה: יש הרבה חקירות שמחכות המון זמן, לא בטוח שצריך לחקור אותן. תעברו על זה ותתחילו להוציא ביטולים. זה ישן, וילדים כל כך הרבה זמן אחרי ההתעללות כבר לא זוכרים את הפרטים. היינו מזועזעים.

אתם נותנים לילדים הללו לחכות כל כך הרבה זמן, ואז אתם מבטלים את החקירות בגלל גורם ההמתנה הארוך שאתם אשמים בו?"

מה ענו לה החוקרים?

"הם פשוט סירבו".

הסמנכ"לית רחל שרביט, בשיחה עם "7 ימים", שיקרה וטענה כי לא המליצה אישית על ביטול ארבע חקירות. אלא שלידי "7 ימים" הגיעו ארבעת המסמכים, שכותרתם "אי ביצוע חקירת ילדים", ובהם נכתב כי "בהנחיית סמנכ"לית המשרד רחל שרביט" לא תתבצע החקירה. על המסמכים חתומה פקידת המשרד ביפו.

ואלו הסיפורים מאחורי ארבעת התיקים שבהם הנחתה הסמנכ"לית על אי ביצוע חקירה. בכל ארבעת המקרים לא מובא נימוק להמלצה על אי ביצוע חקירה, אלא נכתב רק כי הוחלט על כך לאחר "שיחה עם פקידת הסעד".

* התיק הראשון: מודיע אנונימי התקשר ומסר שראה הודעת אס אמס אס שבה כתבה ילדה בת 12 כי אמה מכה אותה ויש עליה סימנים כחולים, וזו לא הפעם הראשונה.

* התיק השני: תלונה שלפיה גבר פוגע בבנה של זוגתו, ילד בן חמש, וגם באישה עצמה.

* התיק השלישי: אביו של ילד בן שבע התלונן כי בן זוגה של האם מכה את בנו. האב סיפר בעדותו במשטרה כי גם האם היכתה בעבר את הילד.

* התיק הרביעי: התלונה שהוצגה בתחילת הכתבה, על ההורים שהיכו את בתם בת השמונה ברחוב.

איריס, מה עושה לך ביטול של כזה תיק, למשל?

"מדיר שינה מעיניי. היא לא היתה שם! היא לא דיברה איתם! אדם שמכה את ילדו בפרהסיה, אני לא רוצה לחשוב מה הוא עושה מאחורי דלתות סגורות. כבוד השופט אהרן ברק כתב בדיוק על תיק כזה באחד מפסקי הדין שלו: 'אם אתה מעז לעשות דבר כזה בציבור, מה קורה בבית?'"

בארגזים, דרומה

עברו עוד כמה ימים, והסמנכ"לית רחל שרביט שוב הגיעה למשרד ביפו, הפעם בליווי עובד תחזוקה. איריס: "הפועל הגיעה עם עגלה גדולה וכמה ארגזים. הם אספו את כל הקלסרים והעמיסו אותם על הרכב של רחל שרביט".

התיקים, כולם של חקירו ילדים שהמתינו מחודשים קודמים, הועברו למחוז דרום.

משימת בחינת התיקים וההחלטה באילו מהם יומלץ על אי ביצוע חקירה – כזכור, אותה משימה שבמחוז תל אביב סירבו לבצע – הוטלה על חוקרת ילדים בכירה במחוז דרום.

במשרד ביפו התבוננו חוקרי הילדים כיצד מרוקנים הארונות, המדפים וכמעט כל קלסרי החקירות מועברים דרומה, ברכבה של שרביט.

בכירה במשרד הרווחה: "כשאחד מחוקרי הילדים העז למחות על כך, נאמר לו: 'הייתם מאוד עמוסים, אז ביקשנו מהחוקרת ממחוז דרום שתעזור לנו רק למיין מה כדאי לחקור ומה לסגור'. כשהם שאלו למה ממליצים לבטל תיקים שטרם נחקרו, אף אחד לא התייחס אליהם. הרי הם רק חוקרי ילדים".

מתוך מאות התיקים שהגיעו למחוז דרום, כ- 150 קיבלו המלצה על ביטול חקירה. המספר 150, נציין, הוא על פי הערכתה של איריס.

שאלנו, כמובן את משרד הרווחה בדיוק כמה המלצות כאלו לביטול חקירות התקבלו.

במשרד העדיפו שלא להשיב על השאלה הרגישה הזו. במקום זאת, מסרו כי "המהלך שביצעו רחל שרביט והחוקרת מהדרום אינו גחמה שלהן או המצאה שלהן – מדובר בהליך שאותו מבצעים באופן רגיל ויום יומי כל חוקרי הילדים עצמם.

איריס טוענת, כי מעולם לא הוצאו בבת אחת מאות תיקים, ברכבה של הסמנכ"לית, והועברו למחוז אחר. גם ראשי משרד הרווחה מאשרים כי צעד כזה מעולם לא ננקט קודם לכן. לשאלת "7 ימים", ענתה רחל שרביט: "זו אכן הפעם הראשונה שאנו עושים מהלך כזה. תמיד יש פעם ראשונה".

והכי חשוב: לטענת איריס – כאמור, בעלת נסיון רב ועשיר בתחום חקירות ילדים – בתיקים רבים מאלו שנשלחו לדרום היא עצמה לא היתה מקבלת החלטה להמליץ על ביטול חקירה. "7 ימים העביר לדוברת המשרד שאלה על כך: "האם אתם מחזיקים עדיין בטענה כי כל חקירות הילדים שבוטלו במסגרת מהלך זה היו צריכות להיות מבוטלות?"

המשרד העדיף שלא לענות.

"אגרוף לבטן"

לפני שבועות ספורים, הגיעה הפרשה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, יושבת ראש השדולה לטיפול בילדים ובני נוער בסיכון.

לוי אבקסיס שמעה לראשונה על השתלשלות האירועים ואף עיינה בחלק מהתיקים.

לוי אבקסיס החליטה לכנס בדחיפות את ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת, שבה היא חברה. הדיון בנושא היה טעון.

"אני חייבת להגיד לך, אדוני יושב הראש", פתחה ח"כ לוי אבקסיס, "הדברים שאליהם נחשפתי… בתיקים מסויימים ולא בסמכות כדי לנסות ולצמצם, כדי שאפשר יהיה אולי להציע לשר החדש שרוצה לטפל בנושא הזה, להראות לו: הנה, עשינו כמה דברים, יש פחות תיקים. העניין היה ליצור מציאות וירטואלית באמצע יום".

לוי אבקסיס המשיכה לתאר את אשר אירע במשרד חקירות הילדים: "קיבלנו עדויות על כך שרוקנו ארונות שלמים מקלסרים שבהם יש המלצות לחקירות ילדים. חלק מן התיקים האלו הועברו, אולי לשם חתימת גומי. כשגילינו מה קרה לאחר מכן, ביותר מ- 100 תיקים פתאום היתה המלצה לבטל חקירות, בטענה ש'הן כבר לא רלוונטיות'. אם היה פה משהו קשה, סביר להניח שהילדה כבר יתה מתה. אלוהים ישמור, אלה התירוצים. זה גם לא עומד יד ביד עם הנושא של המלצה לסגירת חקירה".

לדיון הגיעה החוקרת ממחוז דרום, שהמליצה על רוב ביטולי החקירות בפרשה. "אני יודעת", פנתה אליה לוי אבקסיס, "אותך הביאו לכאן ממחוז דרום, היחידה שהסכימה לעשות את עבודתם של האחרים. אלי זרמו חלק מן התיקים, שנלקחו בגניבה או באיזושהי צורה כמו במשטרים אפלים, כדי להראות שמטפלים בדברים".

גם הסמנכ"לית רחל שרביט היתה שם בישיבת הוועדה. "כך מתנהלים אצלכם במשרד. את שותפה לכל המחדל הזה, גבירתי", הטיחה בה לוי אבקסיס. "אמרת לי: 'לא היה ולא נברא', אמרת שלא תהיה שום חתימה שלכם לסגור תיקים, אבל במו עיניי ראיתי זאת. לכן כל מילה שלך שאת מפנה אלי לא נלקחת כאמת צרופה, מצטערת להגיד לך. כאשר אני נתקלתי בכתב ידך על תיקים מסויימים… כשאת אומרת, 'כבר לא רלוונטי, לסגור את התיק' כי הוא ישן, בלי לבדוק מה מצבה של הילדה, אז אני מצטערת, אינני מאמינה לך עוד. נקודה".

ח"כ אורלי לוי אבקסיס החליטה לפנות למבקר המדינה כדי שיבדוק את הפרשה. "מתוך עדויות, תלונות ומסמכים שהגיעו למשרדי על ידי גורמים שונים, נחשפתי לחומרים שיש בהם כדי להטיל צל כבד על התנהלותם של עובדי המשרד", כתבה בפנייתה למשרד המבקר. "עדויות ומסמכים אלה חשפו לנגד עיניי התנהלות מסוכנת המעלה תהיות רבות. בין יתר הדברים, עדויות בדבר ריקון ארונות וקלסרים עם המלצות לחקירות ילדים.

"בנוסף לכך", ממשיכה לוי אבקסיס, "הגיעו לידיי עדויות בדבר ילדים שהמתינו לחקירתם במשך כמה חודשים, אולם בחלק מן המקרים יצאה הוראה מפורשת, לכאורה על ידי בכירים במשרד, המבקשת לבטלם עקב עילות מופרכות כגון התיישנות או חוסר ענין לציבור.

אציין כי לפי עדויות אלה, השימוש בעילות אלו הינו תכוף, ולא בהכרח צודק. תחושתי היא כי הדברים נעשים שלא כדין ולא בסמכות".

בנושא "הזמן האבוד" שעון הזמן ושאון החיים

סיכום דבריה של ורדית בארי בתערוכתה שהוקדשה לנושא ניכור הורי

אני מאוד מודה לכם אנשים יקרים שבאתם לכאן, להיות לצדי בערב זה, שהוא בשבילי ציון דרך בדרכי כאישה- אמנית, אשר רק בשנים האחרונות,  אני חווה את השחרור ליצור את אמנותי ולהביע באמצעותה את רחשי לבי, השכלתי ומחשבותיי, מכאובי הכמוסים, אהבותי המיוסרות וכמיהותי העזות ביותר.

ציורי מאוד מתוכננים ומוקפדים, יש בהם חשיבה על כל פרט וכל נגיעת צבע היא בעלת משמעות, אבל לא מוכרחים להבין כל מוטיב וכל רעיון. אני מציירת מהלב ומבקשת לגעת בלב ולעשות טוב, להתחבר ולאפשר חוויה מעוררת שנמשכת לאורך זמן.

ככל שמתבוננים בציור, מגלים בו עוד ועוד רבדים ואט אט סיפורו נחשף ומתבהר, כמו מתאים עצמו לנפש האדם המתאהב בו.

חלק מהציורים מציגים מציאות קשה של אובדן, שהיא נחלת חיי בחצי העשור האחרון.

בני הבכור, אהוב נפשי היקר מנותק ממני, בשל הסתה פרועה ושטיפת מוח שטנית שעבר.

לסיוט ששנינו נמצאים בו קוראים ניכור הורי והוא אחד מסוגי האלימות המנוולים ביותר , שכן ע"פ רוב, אין לו תקנה.

תופעת הניכור ההורי היא מציאות איומה בה הורה אחד מסית את ילדיו נגד ההורה השני וגורם לנתק מוחלט ביניהם, לרבות עם בני משפחתם המורחבת וכל מי שבמעגל ההיכרות עמם.

ההורה המסית יוצר אצל הילד תפיסת מציאות מעוותת ושקרית, בה נמחקים הזיכרונות הטובים עם ההורה השני ובמקומם נשתלים ביזוי, שנאה ופחד.

ההורה המסית גם דואג למנוע כל מעבר של אינפורמציה באשר לילד ולמצבו ומסית גם את הזולת, הבא במגע עם הילד, לבל יעבירו כל מידע שהוא ו/או יאפשרו פתח התקרבות אל הילד.

הילדים המוסתים לוקים ב מעין "תסמונת שטוקהולם" – שהיא תופעה פסיכולוגית, תוצאה של מצוקה נפשית קשה, בה קורה היפוך, הגורם לקורבן להזדהות עם התוקפן האלים ולפעול לטובת מטרותיו החולניות.

הילדים המוסתים, פועלים למעשה כמריונטות, נגד ההורה שנגדו הוסטו.

ברגע שמתרחש ההיפוך, הילד הוא סוכן רשע שבוי של ההורה המסית ונדמה לו, שהדברים באים מתוכו ומאיזו מציאות אמיתית כלשהי, שכמובן לא הייתה ולא נבראה, אלא שאין אף אחד בסביבתו שיסתור אותה, או יעורר בה ספק.

הילד מתנהג כחסר תודעה לחלוטין, קיצוני מאוד, חירש ועיוור לסיטואציה המפלצתית, אשר פוגעת בו ומעוותת את חייו.

ההורה המסית אינו רואה בילדו, יצור אנושי בעל זכויות וצרכים, הראוי לקבל ממנו הגנה ושמירה על רווחתו הפיזית והנפשית, אלא מכשיר נוח לניגוח ולפגיעה. הילד הוא רק כלי להשגת  מטרות בעבור המסית  ותו לא!

לא ידעתי את נפשי מרוב צער. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לנו.

היה ברור, שאנחנו במצב משברי בשל הפירוד והגילויים הקשים שהביא עמו, אבל חשבתי שהנה עוד מעט תתרחש אצלו ההתפקחות המתבקשת וההיגיון ישוב למוחו

ובעיקר, שהלב שלו יצרח אליו, שככה לא מתנהגים לאמא ושלעולם, אני אמו האוהבת, המסורה, הדואגת, המגוננת, הנלחמת, החמה, האמינה והנאמנה, כפי שתמיד הייתי וכפי שתמיד אהיה.

זה לא קרה. השנאה הפכה קיצונית יותר ויותר ואני הלכתי ונגמרתי.

הרגשתי כמי שהוציאו לה את חוליות עמוד השדרה אחת אחרי השנייה. הרגשתי חסרת משען, עצביי היו חשופים וכל גירוי קל איים למוטט אותי.

דימיתי עצמי  לגוש בשר מדמם, ללא צורה, ללא זהות ובעיקר בתחושה, שצרוב עלי אות קיין, שאני אדם לא ראוי ושאין לי באמת זכות קיום.

בהתחלה, עוד ניסיתי למחות ולטעון נגד הזוועה, מול הרשויות השונות, להסביר ולתאר את העוול הנורא הנגרם לי ולבני, אולם ללא הואיל.

נתקלתי בפנים אדישות, בפנים מאשימות ובפנים פטרוניות, שהרשו לעצמן להכאיב לי, לבזות אותי ולהתעמר בי אף יותר.

יש שמפנים את הראש לצד השני ופוטרים את העניין בכך, שהאמת וודאי נמצאת באמצע באיזשהו מקום ושבלי לשמוע את כל הצדדים אי אפשר לדעת ולא ניתן להביע עמדה.

האם כאשר יש פיגוע חבלני ונפצעים ילדים, גם אפשר להגיד שהאמת היא באמצע וצריך לשמוע את כל הצדדים לפני שמביעים עמדה?

האם בכלל יש משהו בעולם שמצדיק פציעה מכוונת של ילד? האם חבלה נפשית היא קלה ונסבלת? האם יכולה להיות לה לגיטימיות כלשהי?

האם מותר להורים לעשות ככל העולה על רוחם עם ילדיהם? והיכן עובר הגבול? איפה יצחק קדמן ואירגוני זכויות האדם למיניהם, כשמדובר בניכור הורי?

בפתיחת התערוכה לפני כשבועיים, הייתה ילדה בת 15 שמיררה בבכי וביקשה לדבר איתי.

במשך שנים הייתה נתונה להסתה נגד אמה והתעמרה בה בכל דרך, פשוט הפכה את חיי האם לגיהינום עלי אדמות.

למזלה, כאשר רצתה לנתק כל קשר ולעזוב סופית את האם ולעבור לגור אצל האב, הרעיון לא כל כך מצא חן בעיניו והוא הטיל וטו, אשר פקח את עיני הנערה הצעירה באשר למציאות ולמסירותה של אמה כלפיה והיום, בלי הרעל שהזריק לה אביה במנות הקצובות בהסדרי הראייה,  הקשר בינה לבין אמה הוא קשר קרוב ואוהב.

הילדה שהייתה מרה ומרושעת היא עכשיו נערה העולה ופורחת, מצטיינת בלימודים, מתנדבת ופעילה מאוד מבחינה חברתית.

היא בכתה משום שהבינה כמה קרובה הייתה לאבד את אמה ואת משפחתה המורחבת של האם, לכל החיים. לא לכולם יש את המזל הזה.

לעיתים אני חושבת לעצמי, שאולי, אם הייתי מכירה את התופעה, זה לא היה קורה לי והייתי מצליחה להציל את הילד שלי בזמן.

אם בני היה מודע לתופעה, אולי היה מבין את הסימנים ולא היה נשבה.

אם המורות של בני היו מודעות לתופעה, אולי לא היו כל כך עיוורות, חירשות ואטומות  ולא היו משתפות פעולה עם ההסתה. וכמותן – אנשי הצוות הרפואי, אנשי שירותי הרווחה, עורכי הדין והשופטים, שהיו מעורבים בחיי משפחתנו.

כדרכו של עולם, החיים ממשיכים מסביב, גם כשלמישהו כואב נורא  והחיטה צומחת שוב, גם אחרי רעידות אדמה ונולדים אחיינים ודודנים, שכבר לא מכירים את בני אהובי

ואלפי ימים, מאות שבתות ועשרות רבות של חגים ואירועים משפחתיים, שהוא לא עימנו.  והזמן לא מרפא והזמן לא משכיח.  ההחמצה נוראה.

היגון עמוק וכחול, הגעגועים הופכים להיות חלק מה-DNA    והתסכול והזעם מפנים מקום לתחושת השליחות והחשיבות שבעמידתי מולכם וחשיפת סיפורי הפרטי לטובת הכלל.

למזלי, יש לי את עוזי בני הצעיר, שמכריח אותי, יחד עם הכאב, לקום בבוקר ולחייך, יש לי משפחה ותלמידים אהובים, יש לי חברים וקולגות  ויש לי את האמנות, שהיא כאוויר לנשמתי המיוסרת.

ויש לי תקווה, שיום אחד אשוב לראותו. שאחבק אותו בחום, שאריח את זיעתו, שאסתכל לתוך עיניו היפות והן יהיו רכות ומפויסות, שאנשק את פניו, שאבשל בשבילו מטעמים שאוהב, שאקשיב לסיפורי תלאותיו ואהבותיו ושיהיה בי סוף סוף שקט, שאדע שאהבתי בליבו והיא עוטפת אותו ושומרת עליו, מנחה אותו בדרכו ומכוונת אותו לטוב.

אני מקווה שתערוכה זו תביא, ולו במעט, להעלאת המודעות לתופעת הניכור ההורי ודרכה, לפעולה לטיפול ומיגור התופעה, באמצעים השונים –

במודעות וחינוך לקהל הרחב ובאופן פרטני מעמיק לאנשי המקצוע השונים-  בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה והמשפט,

בחיוב לטיפול פסיכולוגי לילדים ולהוריהם ובהוקעת התופעה וסימונה כטאבו, מבחינה חברתית.

ראוי גם להשית סנקציות כלכליות במישור הפלילי והנזיקי ולא במסגרת בתי המשפט לענייני משפחה, שם מאחורי הדלתיים הסגורות, שקרים ונאצות, שובניזם ומיזוגניה, מתקבלים בסלחנות בלתי נסבלת, המאפשרת את האלימות והטרור של תופעת הניכור ההורי.

תודה, ורדית בארי

פרופ אסתר הרצוג בתערוכת ורדית בארי

פרופ' אסתר הרצוג, פנתה ביום 08.1.12 למשה כחלון, שר הרווחה, במכתב חריף ונוקב בשם עמותת ע.ל.י.ה. המביע התנגדות להרחבת תוכנית לילדים ונוער בסיכון בתקצוב כספי בעלות 60 מיליון ש"ח למוסדות ופנימיות משרד הרווחה במקום הקצאת משאבים כספיים למשפחות מוחלשות ברשות המקומית.

להלן מכתב פרופ' אסתר הרצוג יו"ר עמותת ע.ל.י.ה. :

עמותת עליה רואה בדאגה עמוקה את כוונת משרדך להרחיב את התוכנית ל"טיפול בילדים ונוער בסיכון" במימון של 60 מיליון ש"ח לשנה, על בסיס המדיניות הקיימת ("השמה חוץ ביתית…").

לאור נסיוננו המצטבר משמעות התקצוב הנדיב של "איתור" נוער בסיכון היא הגדלה בלתי נסבלת של כמות הילדים ובני הנוער המוצאים בכפייה מבתיהם ומושמים במוסדות רווחה.

למרבה האסון, מספר הילדים המושמים בכפייה במוסדות הרווחה בישראל הולך וגדל משנה לשנה.

מתוך פעילותנו המתמשכת לצד הורים וילדים אנו מוצאים פעם אחר פעם כי הטענה של פקידי הסעד כי הילדים מוצאים רק כ"מוצא אחרון" וכדי להצילם מבתים פוגעניים היא מחוסרת יסוד ולעיתים מבוססת על חוות דעת שקריות.

מדיניות הוצאת ילדים מבתיהם והשמתם במוסדות הרווחה היא הפוגעת בילדים ונראה שהיא משרתת בעיקר את האינטרסים של מנגנוני הרווחה וארגונים הסמוכים לשולחנם.

עמותת ע.ל.י.ה מאמינה בזכות הילד לגדול בבית הוריו ובסביבה שבה גדל.

העמותה סבורה כי יש לרכז את מירב המאמצים והמשאבים בפיתוח שירותים בקהילה על מנת שילדים ונוער מרקע מוחלש (המוגדרים על ידי רשויות הרווחה "נתונים בסיכון") לא ינותקו בכפיה ממשפחותיהם ומהקהילה למוסדות סגורים.

הזכות לגדול במסגרת משפחתית, "גרעינית" או מורחבת, ובחברה "הרגילה" היא זכות יסוד של האדם, על אחת כמה וכמה זוהי זכות יסוד של אדם בראשית דרכו בחיים.

חובתה של המדינה להבטיח את מימושה של זכות יסוד זו ולספק את התנאים הנחוצים לשם כך.

אין ספק בעינינו כי התקצוב הנוסף ידרבן את חיזוק המדיניות של הוצאת ילדים בכפיה, תוך פגיעה אנושה במשפחות מוחלשות, יש בידינו מקרים רבים להוכחת טענותינו וכן תלונות על איומים על הורים בהוצאת ילדיהם "אם לא ישתפו פעולה" ותלונות רבות נוספות על התנהלות נקמנית נגד הורים.

נשמח להיפגש איתך ולהציג בפניך את הדברים."

שעון הזמן ושאון החיים

ורדית בארי

תערוכת הזמן האבוד, מדברת על געגועים ועל החמצה.

בני בכורי, אהוב נפשי, מנותק ממני זה יותר מחמש שנים, בשל שטיפת מוח והסתה נוראה, לה היה נתון.

שנאה חולנית, אשר יצרה בו תפיסה מעוותת ושקרית של המציאות.

ואז הייתי חולה וכמעט שמתי ודווקא מתוך התהומות של החולי והכאב הפיזי הנורא, גמלה בי ההחלטה, לקום ולדבר.

לספר את סיפורי ואת סיפור אחיותיי ואחי לכאב אובדן הבנים הכפוי ולפעול בכדי להעלות את המודעות לתופעה,  להביאה לשיח הציבורי ולעשות על מנת לטפל בה ולמגר אותה.

תופעת הניכור ההורי, היא תופעה מוכרת ורחבה, הפוגעת בהורים וילדים רבים בארץ ולמרות זאת אינה מטופלת כראוי על ידי רשויות המדינה.

הדרך שלי לספר את סיפורי, היא דרך האמנות. היא היצירה הנובעת מעמקי נשמתי ומקבלת ביטוי פלסטי, המנסה לתקשר עם הזולת.

כל הציורים בתערוכה מתארים שעוני חול – סמל לתחושת נזילות הזמן והבלות החיים.

בכל ציור מתקיימות בכפיפה אחת מציאות פנימית – זו של הזמן ומציאות אחת או יותר חיצונית – זו של החיים, לעיתים ביפעתם ולעיתים בעליבותם.

כך, בחלק מהציורים ההתרחשות היא נחלת העבר וההווה תקוע ודחוס, בלי אויר לנשימה, בלי סדק לחלחול אופטימיות, בלי יכולת לשינוי ועם וזאת, צבעוני ועשיר, מלא בפוטנציאל, שלא יתממש לעולם ואילו באחרים, יש זרימה, יש עדיין חיים וצמיחה, כמו סוג של הבטחה מרהיבה להמשך.

תערוכה זו היא בבחינת אור קטן המזמין אורות רבים להתאחד לכדי אור איתן, שיאיר ויחשוף את כאב האובדן הנורא ולא יכבה, עד שירפא.

ורדית בארי

[

צלצול בדלת.

שלום, אני פקידת סעד מלשכת הרווחה.

אני עובדת למען צוות לרכישת מוצרים של תעשיית פקידות סעד.

קיבלנו דיווח ממקור אנונימי כי אתה מתעלל או מזניח את הילד שלך.

נשלחתי לכאן כדי לחקור.

יש לך רק את הזכות לשתף פעולה.

התנגדותך חסרת כל ערך.

ואין לך שום ברירה אחרת, אלא מלתת לי לעשות את עבודתי.

אתה חייב לענות לכל שאלותיי.

וחייב להגיד לי מה שאני רוצה לשמוע.

אם אתה מתנגד או מסרב, אלך לבית המשפט, אקח מהשופט צו הרחקה, דבר שכמובן אעשה בכל מקרה.

עדיף להית בטוח מאשר להצטער כמובן.

אתה תחויב ותוכרח לחתום על טפסים, כדי לתת לי את הזכות לעסוק בחקירותיי.

כולל לדבר עם הרופאים שלך,

מורי ילדך, מטפלי ילדך,

או כל מי שנראה לי שיודע כל דבר עליך ועל משפחתך.

אתה גם תחתום על טפסים שנותנים לי רשות לגשת לבתי הספר של ילדיך ולדבר

אליהם ללא נוכחות הפרעה מהורים.

אני יכולה להתייצב בכל שעה

ללא הודעה מוקדמת ולקחת את ילדך.

ללא כל הוכחות או ראיות של הזנחה.

אתה כבר נמצא בידיי.

ואני כבר לא סובלת אותך.

אני יכולה לקחת את ילדיך

ולגרום שלא תראה אותם יותר לעולם.

מה אתה חושב על זה?!

ולי אין כל אחריות אישית!

ולא משנה כמה אני מחרבשת לך את החיים

כי לי יש חסינות מכל תביעה,

והשופט ישים את החתימת גומי שלו על כל נייר שאני חושבת להגיש לו,

אז אין לך אפילו שמץ של סיכוי.

אז איפה נתחיל?

למה לא תגיד לי כל מה שאני רוצה לשמוע.

בינתיים אחטט ואפשפש בביתך לחיפוש לענייני בטיחות על פי החלטותי.

אני חושבת שאתה הורה גרוע ביותר.

אתה מרביץ לילדך, נכון?

'לא' אתה אומר?

אני ממש לא מאמינה לך.

אקח את ילדך ואזרוק אותו למשפחה אומנת, ואז אגרום לך לקחת סדרה של בדיקו שכוללות:

בדיקות סמים, אומדן פסיכולוגי, וקורסים להורות נכונה.

כל ההצהרות של גורמים אלו יעזרו לי לתפור ולסלף את התיק שלי נגדך.

ולא משנה כמה ומה שתנסה לעשות, לא יעזור לך כלום.

אני רק אייצר ראיות אחרות לשימוש נגדך, ואמשיךלהוסיף עוד ועוד ראיות נגדך.

טוב, אני חושבת שזה מספיק להיום.

להתראות.

אימה וטרור של פקידת סעד מלשכת רווחה גבעתיים 28.12.08

"הארץ" – תומר זרחין – 26.12.11

שופט בית משפט השלום בירושלים שמעון שטיין הודה אתמול במייל ששלח לעמיתיו, השופטים והרשמים, כי האציל סמכויות לקלדנית שלו, אורית סויסה, שניהלה דיונים באולם בזמן שהוא ישב בלשכתו. השופט שטיין שלח את המייל בעקבות הפרסום בעניינו ב"הארץ" ביום שישי האחרון, שהתבסס על מידע שהגיע לידי הוועדה הדנה בתרבות הדיון בבתי המשפט.

"הסמכתי את הקלדנית לרשום הסכמות של הצדדים ואף להציע ולקבוע מועדים נדחים שעה שהייתי בלשכה", כתב שטיין, "פעולתי זו נעשתה בדעת מכוון, מתוך המציאות שכולכם מכירים, ובעיקר שופטים בפלילים הדנים בהקראות".

שטיין הסביר כי הסמיך את הקלדנית לסייע לו בין היתר לאור ניסיונם של השופטים, המוכיח כי חלק מעורכי הדין מגיעים ללא הכנה לימי ההקראות. כך, לעתים הם לא מנהלים משא ומתן עם גורמי התביעה ואף פוגשים את לקוחותיהם לראשונה באותם ימים. "לאחר רישום הדברים על ידי הקלדנית, ועם כניסתי לאולם, אני מברר בדייקנות כי הדברים נכתבו או הובנו", הדגיש שטיין, "רק לאחר שהשתכנעתי שהם מבינים את הכתוב חתמתי על ההחלטה".

נורמות העבודה של שטיין נחשפו על ידי גורם משפטי בכיר, שגילה את הפרטים לוועדה שדנה בתרבות הדיון בבתי המשפט, בראשות השופטת בדימוס טובה שטרסברג-כהן. לדבריו, שלושה עורכי דין שתצפתו על הנעשה באולמו של שטיין דיווחו כי במשך יום דיונים שלם לא נכנס השופט לאולם, ואת כל הדיונים ניהלה הקלדנית שלו.

הבכיר ציין כי הקלדנית ביררה אם נאשם מודה או כופר באשמה, ואם הוא כפר היא דאגה לקבוע מועד לדיון הוכחות.

הגורם גם תיאר בפני הוועדה את חילופי הדברים בינה לבין עורכי הדין, כששטיין היה עסוק בלשכתו: "היא שאלה לשם מה צריך לזמן את גובה ההודאה", סיפר הגורם, "תהתה אם הם בטוחים שהם זקוקים לשוטר. זה היה מדהים, כאילו היא השופט. היא עשתה את זה לא רע".

אחד מעמיתיו של שטיין בבית משפט השלום בירושלים הביע אתמול פליאה על התנהלותו ועל המייל ששלח בתפוצה רחבה.

"אם הוא חושב שנהג כשורה, כאשר הקלדנית ניהלה את הדיונים, מדוע הפסיק זאת?", תמה, "בכל מקרה, הנוהג שבו בחר אינו משותף לכלל השופטים. גאוות המערכת איננה על התנהלות כזאת".

מדוברות בתי המשפט נמסר: "אין אנו מגיבים לתחלופת מידע פנימית".

ואנוכי, האזרחית הקטנה  אומרת:

מדובר בשערוריה ! הקלדנית מרוויחה 23 ש"ח לשעה, כשהיא מבצעת את עבודתו של השופט שמרוויח פי שניים. איפה הצדק החברתי?

הפגנה עכשיו להשוואת תנאי שכר הקלדניות לשכר השופטים – או לחילופין: החלפת משכורות הקלדניות עם השופטים.

אם רציתם הוכחה שפקידות סעד הן המחליטות בבית המשפט במקום השופטים – הרי שקיבלנו הוכחה חותכת. השופטים הם  בובות, ולא מכריעים מאומה. מי שמכריע בתיקים הם קלדניות, פקידות וכאמור, פקידות סעד.

ה ק ד מ ה :

הפסיכיאטר ד"ר שרי מרדכי ממכון שלם – כותב חוות דעת איומות, נוראיות, דורסניות ומוטות נגד ילדים והוריהם – בלי שהוא בודק את הילדים ואת ההורים!

חוות הדעת השקריות, המסולפות והמזויפות של ד"ר שרי מרדכי הבעלים של מכון שלם, שמוכתבות לו על ידי פקידות הסעד ורובן משולמות לו על ידי רשויות הרווחה, גורמים למקרי זוועה קשים של משלוח ילדים בסיטונאות לאימוץ ומילוי מוסדות הרווחה בילדים ממשפחות מוחלשות, והוצאת ילדים ממשמורת הוריהם בלי שום סיבה.

בתיק אחד של אמא מדהימה מפ"ת (בימ"ש ראשל"צ שופט שמואל בוקובסקי), פסק ד"ר שרי מרדכי החלטה הזויה  (שהתקבלה) להעביר קטינה מאמה הטובה לאביה הפדופיל שהוכח כפדופיל שביצע בבתו שהיתה בת 5 מעשים מגונים קשים כולל החדרת עיפרון לאיבר מינה של הקטינה, כשד"ר שרי נימק את חוות דעתו, שהאמא תנכר את הילדה לאבא וכל עוד יש לאבא בת זוג אז הוא לא יבצע בבתו מעשי אינוס . . .

את האמא תייג כזקוקה לטיפול נפשי, בעוד שמדובר באמא טובה, עדינה וכשירה שעובדת כגננת בעירית פתח תקוה, אמא שמעולם לא היה לה עבר נפשי כלשהו והיא כשירה וראויה לגדל את בתה. ד"ר מרדכי שרי הדיר את הילדה מאמה באמצעות חוות דעת מטורפת שמעידה עליו שהוא  לא מוסרי ועל מערכת רווחה דורסנית והרסנית לילדים.

בתיק אחר של ד"ר מרדכי  שרי, בניהול השופטת חנה רוטשילד מבימ"ש לעניני משפחה ר"ג, נתן ד"ר שרי החלטה בתיק לשופטת לשלוח שלשה קטינים לאימוץ סגור.

ד"ר שרי מרדכי לא ידע שהדיון בבית משפט נדחה למספר שעות מאוחר יותר ושלח פקסימיליה עם החלטה לבית המשפט, כשבשעה שנקובה בחוות דעת, לא התקיים דיון!

כשעוה"ד משה יצחק אויסדיטשר ועו"ד יפתח תייר – שאלו את ד"ר שרי מרדכי כיצד שלח החלטה לבית המשפט לשלוח את הקטינים לאימוץ סגור כשלא התקיים דיון וכשהוא לא נכח בדיון,  תרץ ד"ר מרדכי שרי: "קודם אני נותן החלטה מה שמכתיבים לי פקידות הסעד, ואחר כך אני בודק".

אם ציפיתם שכבוד השופטת חנה רוטשילד, תזדעזע מהגילוי (בכל זאת החלטה ניתנה  ע"י מומחה בלי קיום דיון) לפחות כמו עורכי הדין אויסדשטר ותייר – צר לי לאכזבכם. השופטת רוטשילד שימשה חותמת גומי ופסקה לשלוח את הקטינים לאימוץ סגור.

עורכי הדין אויסדיטשר ותייר ערערו למחוזי, שם נתקלו בחותמת הגומי של הרווחה – שטופמן יהודית , שנותנת פסקי דין בתיק, בלי שהיא מנהלת דיון בתיק, וזו פסקה כמו ד"ר שרי מרדכי – אימוץ סגור.

מה אפשר לצפות מיהודית שטופמן, ששימשה 13 שנים כיועצת משפטית של משרד הרווחה?

עורכי הדין אויסדיטשר ותייר, האמינו כי צדק צריך לעשות – פנו לעליון – והשופט אליקים רובינשטיין שלח את ההורים לקבל חוות דעת מד"ר הדרה בר, שאמרה לעורכי הדין – כי מדובר בחוות הדעת האחרונה שלה והיא מתכוונת לעשות פעם אחת את מה שהיתה צריכה לעשות כל השנים – לכתוב חוות דעת נכונה וישרה, ופסקה כי יש להשיב את הילדים להוריהם (במאמר מוסגר:  ד"ר הדרה בר אמרה לעורכי הדין כי ברור לה שלאור חוות דעתה זו רשויות הרווחה לא יפנו אליה יותר תיקים מאחר והיא לא כותבת את שהם מכתיבים לה). 

השופט רובינשטיין פסק  כי על רשויות הרווחה להשיב את הילדים להוריהם לאלתר.

תיק אימוץ (ב"ש) 10/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' א.א. – שופטת ורדה בן שחר, מיום 16.2.11:

בתיק אימוץ (ב"ש) 10/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' א.א. – הטילה כבוד השופטת ורדה בן שחר, ביקורת נוקבת נגד "מומחי" משרד הרווחה ד"ר שרי מרדכי ממכון שלם וד"ר וייל – שהמליצו להשיב לאמא את הילדה בת ה- 13 למשמורתה מאחר ובת ה- 13 מהווה נטל ועול כספי על פנימיות משרד הרווחה, ואילו את הבת הקטנה המליץ מומחה משרד הרווחה לשלוח לאימוץ סגור. השופטת תמהה על פסיקת המומחה ד"ר וייל וכדבריה:

לא ברור לי. כיצד המשיבה מסוגלת לתפקד כאם לילדה בגיל ההתבגרות כשלגיל זה צרכים מיוחדים ובעיות אופייניות, כשלדעתו מסוגלותה ההורית של האם איננה מתאימה לגידול תינוקת וזאת כשהוא מציין שלדעתו את צרכיה הבסיסיים היא תהיה מסוגלת למלא אם כי הוא מטיל ספק שתוכל לעשות זאת לאורך זמן?!

בניגוד לטענה שהשתקפה גם בחוות הדעת של דר' וייל אותם למד מהדיווחים שהונחו בפניו  שהקטינה אדישה כלפי אמה, מהדיווחים המאוחרים שנפרסו בפני למדתי עובדות שונות. מצאתי שהאם מגלה  כלפי הקטינה  חום ואהבה  והקטינה מחזירה לה  באותה מטבע."

עוד מצאתי בדיווחים  שהאם כלל איננה אדישה כלפי הקטינה ,היא  משחקת איתה, מקריאה לה סיפורים ולמעשה מתאימה עצמה לרצונותיה של הקטינה ולצרכיה.

כעולה מאותם דיווחים התקיימו לא מעט מפגשים בהם נכחו אחיה של הקטינה וזאת  בניגוד לתמונה שהוצגה  לפיה הקשר של הקטינה עם אחיה מאוד ספורדי.

את הביטויים לשינויים חיוביים בתפקודה של המשיבה כלפי ילדיה הבוגרים ובמיוחד כלפי בתה ס. הנמצאת בפנימייה  מצאתי גם בסקירה המשלים של הגב' אורן מחודש יולי 2007 אלא שהגב' אורן ציינה שגם בעבר בשנת 2003  המשיבה ניסתה להשקיע בקשר עם בתה אך לא התמידה בכך בהתאם לעמדתה:

" המשיבה מצליחה לגייס כוחות ומתמידה במאמצים לפרק זמן קצו ביותר ואך היא חוזרת ליכולות ההוריות הבסיסיות שלה כפי שעולה מבדיקת המסוגלות ההורית 

עוד מציינת הגב' אורן בתסקירה שגם בעבר הצליחה המשיבה לגייס כוחות לפרקי זמן קצרים "

אינני רואה פסול בעובדה שמציינות פקידת הסעד וב"כ היועמ"ש בסיכומיה שיש לייחס את השינוי שחל אצל המשיבה  להליך המשפטי  ולקשר בין המשיבה לב"כ שבחסותו היא  מגייסת כוחות  ומקפידה להיות בקשר עם ילדיה.

נהפוך הוא,מכך אני למדה שלמשיבה כוחות אותם היא מצליחה לגייס למשך תקופה לא קצרה.

 

עוד למדתי מעדותה של המשיבה (בעמ' 19) שהיא מצליחה לדאוג בעצמה להסדרת  ענייניה הפרטיים לרבות הסדרת זכויותיה לקבלת דירת עמידר, דבר שלהערכתי מצביע גם כן  על יכולתה לגייס  כוחות ולהתמודד גם ללא תמיכה חיצונית.

אין לי ספק שחל  שינוי בהתנהגות המשיבה ביחס לתפקודה כאם בהשוואה לתקופה שבה נכתבו התסקירים הראשונים. לכן  אינני יכולה  לקבוע בצורה כל כך נחרצת  כפי שניסו להציג בפני שהשינוי הוא זמני,תלוי הדיון המשפטי ולמעשה אין כל סיכוי שבטווח הזמן הנראה לעין יחול שינוי במסוגלותה ההורית של המשיבה.

עוד אני מוצאת לציין ולהדגיש שלנגד עיני  המומחה דר' וייל בשעת כתיבת חוות דעתו  לא היו מונחים  הדיווחים מהביקורים במרכז הקשר מהתקופה שבין חודש ינואר שנת 2008 ועד חודש מאי  עובר לכתיבת חוות דעתו. למעשה המומחה כלל לא נחשף לאפשרות שחל שינוי בהתנהגות האם לפחות לגבי אותם פרמטרים כפי שעולה מאותם דיווחים ומאלה שלאחריהם.

התרע מזלה של המשיבה שבמועד היחיד שבו צפה המומחה במפגש שלה עם הקטינה המשיבה הייתה חולה. המומחה מציין עובדה זו אך אני סבורה  שהרושם שנוצר אצל המומחה במהלך הביקור לא אוזן על ידי הדיווחים העדכניים אותם פרטתי.

יש לציין שלמרות מסקנותיו מציע המומחה שהמשיבה תקבל לטיפולה את בתה הבכורה, בת ה- 13 ותגדל אותה אם היא מעונינת לתפקד כאם ולא את הקטינה, אותה הוא מציע למסור לאימוץ. בין נימוקיו שהטיפול בבת הבכורה מטיל נטל כספי על המדינה. לא ברור לי כיצד המשיבה מסוגלת לתפקד כאם לילדה בגיל ההתבגרות כשלגיל זה צרכים מיוחדים ובעיות אופייניות, כשלדעתו מסוגלותה ההורית של האם איננה מתאימה לגידול תינוקת וזאת כשהוא מציין שלדעתו את צרכיה הבסיסיים היא תהיה מסוגלת למלא אם כי הוא מטיל ספק שתוכל לעשות זאת לאורך זמן?!

האימוץ אצל משפחה טובה ככל שתהיה טומנת בחובה לא מעט בעיות עבור המאומץ, חיזוק לגישה זו ניתן למצוא במאמרה של: ד"ר מילי מאסס, "תינוק על פרשת דרכים", עיוני משפט לא(1)  שם מתייחסת המחברת אל תפיסת האימוץ שרווחה שנים ארוכות שהתבססה על הוגי דעות כמו פרויד גולדשטיין וסולניט לפיה אימוץ  מהווה פתרון חיובי ופיצוי עבור ילדים שאינם יכולים לגדול אצל הוריהם הביולוגים ושהקשר של ההורות החדשה הפסיכולוגית שנוצרת מהווה תחליף לקשר הייחוס בין הילדים להוריהם הביולוגים קשר שאינו מותיר את סממני ההרעה הנובעים מניתוק הקשר  היחוסי.

בשנים האחרונות כותבת הד"ר מאסס הצטברו עדויות של מאומצים מהם עולה שהעילמותם של הוריהם מולידהם מעיבה על חייהם של הילדים המאומצים ולניתוק הקשר הייחוסי השפעות שליליות ארוכות טווח. בעקבות אותם ממצאים טוענת המחברת שמדינות מערביות רבות נוקטות בגישה של אימוץ פתוח לחלוטין.

לאור כל המקובץ לעיל הגעתי למסקנה שאין לקבוע בשלב זה כי אכן התמלאו התנאים שבסעיף 13 (א))(7) להכרזת הקטינה כבת אימוץ ולכן אני דוחה את הבקשה.

בשלב זה הקטינה תמשיך להתחנך במשפחה האומנת.

אני מורה  לשירותי הרווחה להרחיב את המפגשים בין האם והקטינה כולל לינה בבית האם, וכן לבנות מערכת יחסי אמון עם האם ולהכשיר אותה לטיפול בקטינה.

ראוי לציין לשבח את זוג ההורים הטובים והמופלאים חיים וויולט חביבי, יבדל"א, שנאבקו שנים רבות ברשויות רווחה אטומות שחטפו את ילדיהם, שדדו את ילדותה של אודליה, ודרסו בברוטליות את זכויותיהם האנושיות הבסיסיות ביותר. רצו לקבור אותם בעודם בחיים. ההורים לא ויתרו. בימים אלה עומלת משפחת חביבי על תביעת נזיקין נגד משרד "הרווחה". בהצלחה!

http://www.youtube.com/watch?v=YlzH0W3YeS8

תיוג ועלילות של משרד הרווחה נגד קטינים חסרי ישע השוהים בכפיה במרכזי חרום

לאחר חטיפת ילדים ממשמורת הוריהם, והוצאתם למרכז חרום המתקרא "נוער בסיכון" או שמות בסגנון זה, מקבלים ילדים "טיפול" מהמדריכים במתקן חרום. ה"טיפול" נקרא "הולדינג", אחיזות מכאיבות במיוחד לילדים שמתחצפים למדריכים, הכאות, מעשי אונס והתעללות קשה במסווה של "טיפול".

משרד הרווחה מטייח את ההתעללות הקשה שעוברים הקטינים במרכזי חרום ובפנימיות משרד הרווחה ומשבח את הממציאים את השיטה. שר הרווחה דאז, מעליל על הילדים שנחטפו ממשמורת הוריהם, והוצאו בכפיה ממשמורת הוריהם, ומכנה את הילדים הללו "ילדים עם בעיות נפשיות קשות".

מחקרים שערכנו, העלו כי הסובלים מבעיות נפשיות קשות הינו, בוז'י הרצוג שר הרווחה אשתקד, שהעלים רבבות שקלים ממיסי המדינה ושמר על זכות השתיקה בפרשיית עמותות ברק,  פקידי סעד לחוק הנוער בעלי נוירוזות ועוויתות בפניהם, והעובדים הסוציאליים המבצעים מלאכת ביזוי וטומאה.

הסתת ילדים השוהים בכפיה במרכז חרום ויצו הדסים אבן יהודה, נגד אימם

מצבם העגום של ילדים שהוצאו מביתם ונשלחו למתקני חרום של משרד הרווחה – פרופ' אסתר הרצוג

סיפור אומנה – דורסנות משרד הרווחה נגד מוחלשים

תשעה חודשים אחרי שה"אמא המאמצת" לקחה את הילדה למשפחתה כאומנה, השליכה הגברת את הילדה הקטינה לפנימיה אשפוזית שיקומית בטענה שהילדה לוקה מחסכים רגשיים קשים. במקום לטפל בילדה, לתת לה חום ואהבה, השליכה את הילדה לפנימיה אשפוזת, כאילו מדובר בסחורה או בחיית מחמד כלב או חתול.

ספטמבר 2009 – קטע מתוך תכניתה של מיקי חיימוביץ משפחה אומנת – ילדים בבתים של אחרים

מסופר על ילדה שרשויות הרווחה ובתי משפט לנוער קרעו אותה מביתה ומשפחתה למשפחה אומנת כי היו "סבורים" ע"פ חוק הנוער כי זה לטובתה.

משפחת האומנה ממוקמת מרחק רב מהאמא הביולוגית, עובדה המקשה על פגישת האמא עם ילדיה.

האישה שאמורה לאמץ את הקטינה ולהוות משפחת אומנה לקטינה שנחטפה ממשפחתה הביולוגית, שואלת בטלפון את פקידת הסעד: "תגידי, איך הגברת?" (קרי, הילדה), ופקידת הסעד מוציאה שם רע לילדה ומתייגת את הקטינה האומללה: "אתמול היה לה התקף זעם…". בתגובה האישה המאמצת "אוי, ויי. היא עדיין רוצה להגיע אלינו?", פקידת הסעד: "כן, כן בהחלט".

עם חטיפת הילדה מאמא הביולוגית, פקידת הסעד בונה את התשתית לחטיפת הילדה מאמא הביולוגית, משמיצה, מרכלת ומלהגת נגד האמא הביולוגית, אומרת לאישה שאמורה להיות משפחת האומנה של הקטינה:

"עכשיו, ככה, יש אמא שאנחנו לא יודעים עד כמה היא תתפקד ועד כמה היא תהיה מעורבת. והאחריות שלנו, זה להשאיר את האחים בקשר".

העיתונאית מיקי חיימוביץ מתייגת את האמא כאלכוהוליסטית שהזניחה את ילדיה ואלו הוצאו בצו חרום. בפועל, לא הביאה את גירסתה של האמא, וקולה איננו נשמע. ניתן להבחין ולראות כי הילדה לבושה בבגדים אותם הלבישה אמה שלה, ויש לה דובונים יקרים. ילדה זו נחטפה מאמא הביולוגית.

את אותה התנהלות של חטיפת ילדים בכפיה, תיוג ועלילות שווא, מלבישים העובדים הסוציאליים נגד הורים חסרי ישע. מדובר בעלילות עורבא פרח, שאין בינם לבין המציאות מאומה, אולם מי יבחן את המציאות, ומי יוציא את האמת לאור?

פקידת הסעד שפירקה את הילדה ממשפחתה, וניתקה את הילדה ממשפחתה, איננה מתכוונת למה שהיא מוציאה מפיה, שכן כפי שתיווכחו בתום הסרטון, הילדה כמהה להוריה, מתגעגעת לאחיה, ונפשה חצויה. הילדה אומרת: "אני רוצה לחזור להורים שלי. אני רוצה לחזור לבית שלי".

הילדה שהתה מספר חודשים בבית האומנה, תויגה כסובלת מבעיות רגשיות והושלכה על ידי "האמא המאמצת" לפנימיה שיקומית לאחר 9 חודשים!!!

האמא המאמצת העיפה את הילדה מביתה, כאילו מדובר בשק תפוחי אדמה, כאילו מדובר בחיית מחמד שלא שיתפה פעולה ולא התנהגה יפה. מילא, כשאנחנו רואים תחקיר בטלויזיה על כלבים / חתולים שנזרקים על ידי בעליהם לצער בעלי חיים, אנו נוהגים לומר "שכך יעשו לך הילדים שלך", בפועל האישה הזו, הסנובית, קרתנית, חשבה לעצמה שהיא לוקחת חיית מחמד, וכשחיית המחמד, קרי, הילדה הקטינה לא התאימה לתוכניותיה, השליכה אותה לפנימיה שיקומית וניתקה עימה את הקשר.

מדובר בהתנהלות דורסנית של רשויות הרווחה המופקרות, שלא איכפת להם לפרק משפחות חסרות ישע, ולהעביר את הילדים לנשים / גברים, ארחי – פרחי, שמשתמשים בילדים הללו כסחורה.

יותר מתמוהה התנהלותה של מיקי חיימוביץ, שכן במקום לשמש פה לקטינה חסרת הישע ולאמא הביולוגית חסרת הישע, ביצעה יחסי ציבור אוהדים למשרד הרווחה. הדבר מעיד על התקשורת הבזויה, שהפכה להיות שופר של משרד הרווחה, במקום שופר לאזרחים מוחלשים.

משרד הרווחה לא רק שהרס את חייה של הילדה האומללה הזו, אלא שהרס גם את חייה של אחיה שלה ואת אמה. זו מדיניות משרד הרווחה. הוצאת ילדים בכפיה.
רשויות הרווחה ובתי משפט לנוער לא נתנו לילדה להביע דעתה, פעלו בדורסנות תחת מעטה החיסיון ומעולם לא נטלו אחריות על מחדליהם ופשעיהם.

שימו לב מה קורה לילדות במשפחות אומנה – ילדה בת 12 נאנסה במשך שלוש שנים על ידי "האבא" האומן במשפחת אומנה. לא להאמין לאלו ידיים פדופיליות מועברים הילדים הנחטפים מהוריהם.

קישורים:

ביום 06.1.09 בוצעה לאמא לורי שם טוב ועדת החלטה בלשכת רווחה גבעתיים. בתום ועדת החלטה חטפה אתי דור דוברובינסקי, את ילדיה של אמא לורי שם טוב מבית הספר ומוסדות החינוך ושלחה את הילדים למתקן חרום, בהכריזה על הקטינים כנזקקים.

במתקן חרום ויצו הדסים אבן יהודה, עברו הילדים הסתה קשה נגד אמם לורי שם טוב.

העובדות הסוציאליות הדירו את הילדים מאמם במשך שלוש שנים.

ינואר 2008 – עו"ד אביגדור פלדמן בראיון בתכנית "מי שמדבר" מבקר קשות את מערכת המשפט במדינת ישראל. להלן כמה ציטוטים:

על עולם המשפט

"עולם המשפט הוא עולם השקר… אלו חיים בנשף מסכות… המערכת לא יודעת לעשות צדק… המשפט אינו נותן סיכוי לאיש מי שמזוכה – זה במזל; באותה מידה אפשר לערוך הגרלה: לקחת אלף נאשמים ולהטיל בגורל שני זיכויים…"

על עבודת הפרקליט

"הפרקליט אינו מחפש את האמת ואינו מוצא אותה… כשאני מקבל על עצמי לקוח אני לוקח את השקר ומוסיף לו את האסתטיקה שלי אחרת אין לו סיכוי… במקצוע הזה יש הרבה הונאה הונאה עצמית והונאת האחר – הלקוח, התובע, השופט.

מכל התיקים שייצגתי המקרה היחיד שבו אני יכול לומר שייצגתי את האמת היה של הנאשם ברצח חנית קיקוס שטען לחפותו אלא שגם שם כולם שיקרו: הפרקליטות, בית המשפט, בית המשפט העליון. אין דבר מרעיל את הנשמה יותר מן השקר.

לעתים קרובות אני מתעב את המקצוע ושואל את עצמי מה אני עושה שם. חיי הפרקליט מבוזבזים. אלו חיים שאין בהם תוחלת, ללא תועלת, ללא הנאה וללא יתרון.

הנחמה שלי היא אותם מקרים שאני נלחם למען עניינים עקרוניים ומצליח בהם.